שנכנסים לבית הספר של קראטה דו, אי אפשר שלא לחוש באומנות לחימה שנובעת מהלב, ובמקום שמתנהל כמשפחה. בתהליך בניית האתר הייתי מגיע לבית הספר, בעיקר לצלם תמונות, וזה הפליא אותי שוב ושוב, היופי שבשעורים, ילדים מתאמנים, ילדים מאמנים ילדים אחרים, אימוני חגורות שחורות עם נשקים, ופשוט חוויה, שגם אני בלי שמץ של מושג בקראטה, הרגשתי מאוד בנוח לצפות, ולספוג מהמסירות שבמתאמנים, שגרמו לי לרצות להוציא את הפרוייקט על הצד הטוב ביותר, גם שהיה נראה שהוא עלול שלא להסתיים לעולם.

פעם התלווה אליי חבר לבקר את הקאנצ'ו, ממש לכמה דקות, ושיצאנו, הוא היה המום, ממש התרשם מהאוירה הטובה, ומהתרבות, שהיינו אולי מודעים לה בקטן, אבל בלא ספק לא היינו מודעים, לבית הספר המרשים, ולתענוג לראות ילדים פצפוניים, עורכים את החימום לקראת האימון לחבריהם, ועושים קראטה. אני באמת חושב, שזה המקום לגישה לתחום, ואני מציע, שאם מישהו מגיע לשורות האלה, ומתלבט אם להתחיל או לא, שירים טלפון, שיגיד שרן שלח אותו והבטיח לו שיעור ניסיון.

אשמח לשמוע כל פידבק לגביי האתר או כל שאלה, אני נמצא במייל ran4life@yahoo.com, או במסנג'ר ran4life@hotmail.co.il.
היה לי לכבוד,
רן.

לסיום, הנה תמונה שמצאתי ששבתה אותי, מבין ארכיון התמונות העצום.

רוני ונועה.

"גם הקאנצ'ו המסור, שונא לקום לאימוני בוקר".